<h1>שו"ת הרשב"ש סימן רצ"ז</h1>
<h2>דף ל.</h2>
שאלת. מהו לתת חוט של קנבוס לחייט גוי לתפור לו בגדי צמר. תשובה. בפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א] שנינו זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. וקצת חשבו שהיא הלכה פסוקה. וליתא, דבפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] תנן נמי כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועים ישראל נאמנים רועים כהנים אין נאמנים רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ר' מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, והויא לה סתם ואח"כ מחלוקת וקיימא לן בפרק החולץ [יבמות מ"ב ע"ב] דאין הלכה כסתם, וקיימא לן נמי בפ"ק דע"ז [ז' ע"א] דבחדא מסכתא יש סדר, וכ"ש דאפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ה ע"ב] כרשב"ג, והכי אפסיקא הלכתא נמי בפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א], והכי קא פסיק הלכתא מארי סבא הרמב"ן ז"ל בהלכותיו [הלכ' בכורות (מ"ו ע"ב)] ותלמידו הרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א סי' ס"ד], וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מעשר [הי"ז]. ומיהו הני מילי בענין מי שבא להעיד על הדבר להתירו לאחרים, אבל במי שמוסר לחשוד דבר היתר ואנו חוששין שמא החליפו, משמע בגמרא דלא חיישינן להכי. ואע"ג דתנן במסכת דמאי פ"ג [מ"ה] הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף, ומשמע מינה דחיישינן לחלופא, כבר פרשו לה בגמרא בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] דמשום דמוריא היא דאמרה בר בי רב אכיל (קרירא) [חמימא] ואנא (אכיל חמימא) [איכול קרירא], כלומר מורה היתר לעצמה וחושבת שבהיתר היא עושה ואומרת כיון שאני טורחת בשבילו להכין לו אינו בדין שיאכל חמימא ואנא קרירא, כך פירש רש"י ז"ל שם ורבינו שמשון ז"ל במשנת דמאי. ולפום הכי אי לאו דמורייא לא חיישינן לחלופי. ותניא נמי התם [חולין ו' ע"א] הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר במה דברים אמורים בזמן שאמר לה עשי לי משלי אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חוששין. ומכאן הוכיחו שמותר לתת לחייטים ישראל החשודים לתפור בחוטי פשתן חוט קנבוס, ולא חיישינן לחלופי. ואע"פ שהרשב"א ז"ל [שם ו' ע"ב] מפקפק בדבר, הר"ן ז"ל מאמינם משום דלא נחשדו על הגזל. ומיהו בחשודין על הגזל פשיטא ליה לרבינו ז"ל דאינו נאמן, אלא שאם הוא אומן אומר דיש להאמינו ואפילו גוי, כדאמרינן בפרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] דטלית נקחת מן התגר ולא חיישינן לקלא אילן. ומיהו לא אמרה רבינו ז"ל לעשות מעשה אלא להלכה.
ומאן יהיב לן מעפרא דרבינו הר"ן ז"ל ונמלי עיינין, ומי אנכי כי אסתור את דבריו או שאשיב עליהן, אבל לע"ד אין הנדון דומה לראיה, שאם אמרנו בלוקח טלית מצוייצת מן התגר שאם לא ימכור לישראל אין קונה זולתם, נאמר בחייט שאם לא יתפור לישראל יתפור לגוים, ואם לא יתפור לישראל בגדי צמר יתפור להם בגדי שש ומשי. אבל יש לי ראיה אחרת לדבריו, מההיא ארבא דמוריסא דאתא לנמל דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה אמר ליה רבא עד האידנא (מאי) [מאן] נטריה אמר ליה (זעירא) ועד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי בה חמרא קסטא דמוריסא בלומא קסטא דחמרא בתרי לומי, כדאיתא בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ד ע"ב], אלמא משמע דכל שאין לגוי תועלת בחלוף לא חיישינן. וכן ההיא דבפרק קמא דע"ז [י"א ע"ב] דהלכת לצור מימיך וראית לגוי וישראל ששפתו קדרה וכו', דמשמע דכל שאין לגוי תועלת בחילוף לא חיישינן לחלופי, וכן כתבו המפרשים ז"ל. אלא שאם בשר נבלה כחוש ובשר שחוטה [שמן] שאז ראוי לחוש שהרי יש לגוי תועלת, והכא בחלוף קנבוס בפשתן אין לגוי תועלת בו, שאף אם יחליפנו והמר ימירנו אין ישראל קונה אותו ממנו בתורת קנבוס לפי שאין אדם מכיר בין פשתן לקנבוס, כמו שאין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה כדאיתא בפרק ואלו טרפות [חולין ס"ד ע"א], ולא אהני ליה רמאה ברמאותיה. וקרובני לומר שיותר יש לחוש בישראל חשוד על הגזלה לענין הזה ולא בגוי, שאלו בישראל חשוד על הגזלה יכול הוא למכור הקנבוס לישראל בדמים יקרים יותר מדמי הפשתן מה שאין כן בגוי שאין קונה אותו ממנו, אלא אם נאמר שכיון שהישראל חשוד לתפור בחוט של פשתן שאין להאמינו לקנות ממנו חוט של קנבוס, דאפילו רשב"ג מודה בהא ואמר נאמן הוא על של אחרים ואינו נאמן על של עצמו. אבל כיון שהרשב"א ז"ל מפקפק בדבר אפילו בישראל שהוא חשוד, והר"ן ז"ל לא האמין האומן למעשה אלא להלכה, מי יכניס ראשו בין הרים גדולים לרוץ את גולגלתו, וכ"ש שהראב"ד ז"ל כתב בהשגותיו בפי"ב מהלכות מעשר [הי"ז] ובפי"א מהלכות עדות [ה"ח] שלא נפסקה הלכה כרשב"ג אלא בענין מומי בכור [ש]הוא משום קנסא, אבל בשאר כל האסורים הלכתא כר' מאיר דהא סתם לן תנא כותיה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וכ"ש שהרשב"א ז"ל אוסר בתשובה [ח"א סימן תשס"א] ואומר שאפילו במקומות שהפשתן שוה יותר מהקנבוס אין להאמין הגוי לפי שתופר בשעה מהפשתן מה שאינו תופר בשעה וחצי מהקנבוס. מ"מ אני אומר שאם נתן לגוי חוט של קנבוס והוא יוצא ובא עליו אין לחוש לו, משום דמירתת ואמר השתא אתי והא חזי לי, וכן כתבו המפרשים גבי ההיא דישראל וגוי ששפתו קדרה, וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן בע"ז בפרק (המוכר) [השוכר (ס"ט ע"א)] ומייתו לה בפ"ק דחולין [ג' ע"א] ובפ"ק דגטין [ו' ע"א] המניח נכרי בחנותו אעפ"י שנכנס ויצא מותר, ומוכח בחולין דאפילו לכתחלה שרי בין בשחיטה בין ביין נסך, והוא הדין נמי לשאר איסורין. כנלע"ד.
<h2>דף לה.</h2>
שאלת. מהו לתת חוט של קנבוס לחייט גוי לתפור לו בגדי צמר. תשובה. בפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א] שנינו זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. וקצת חשבו שהיא הלכה פסוקה. וליתא, דבפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] תנן נמי כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועים ישראל נאמנים רועים כהנים אין נאמנים רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ר' מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, והויא לה סתם ואח"כ מחלוקת וקיימא לן בפרק החולץ [יבמות מ"ב ע"ב] דאין הלכה כסתם, וקיימא לן נמי בפ"ק דע"ז [ז' ע"א] דבחדא מסכתא יש סדר, וכ"ש דאפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ה ע"ב] כרשב"ג, והכי אפסיקא הלכתא נמי בפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א], והכי קא פסיק הלכתא מארי סבא הרמב"ן ז"ל בהלכותיו [הלכ' בכורות (מ"ו ע"ב)] ותלמידו הרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א סי' ס"ד], וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מעשר [הי"ז]. ומיהו הני מילי בענין מי שבא להעיד על הדבר להתירו לאחרים, אבל במי שמוסר לחשוד דבר היתר ואנו חוששין שמא החליפו, משמע בגמרא דלא חיישינן להכי. ואע"ג דתנן במסכת דמאי פ"ג [מ"ה] הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף, ומשמע מינה דחיישינן לחלופא, כבר פרשו לה בגמרא בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] דמשום דמוריא היא דאמרה בר בי רב אכיל (קרירא) [חמימא] ואנא (אכיל חמימא) [איכול קרירא], כלומר מורה היתר לעצמה וחושבת שבהיתר היא עושה ואומרת כיון שאני טורחת בשבילו להכין לו אינו בדין שיאכל חמימא ואנא קרירא, כך פירש רש"י ז"ל שם ורבינו שמשון ז"ל במשנת דמאי. ולפום הכי אי לאו דמורייא לא חיישינן לחלופי. ותניא נמי התם [חולין ו' ע"א] הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר במה דברים אמורים בזמן שאמר לה עשי לי משלי אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חוששין. ומכאן הוכיחו שמותר לתת לחייטים ישראל החשודים לתפור בחוטי פשתן חוט קנבוס, ולא חיישינן לחלופי. ואע"פ שהרשב"א ז"ל [שם ו' ע"ב] מפקפק בדבר, הר"ן ז"ל מאמינם משום דלא נחשדו על הגזל. ומיהו בחשודין על הגזל פשיטא ליה לרבינו ז"ל דאינו נאמן, אלא שאם הוא אומן אומר דיש להאמינו ואפילו גוי, כדאמרינן בפרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] דטלית נקחת מן התגר ולא חיישינן לקלא אילן. ומיהו לא אמרה רבינו ז"ל לעשות מעשה אלא להלכה.
ומאן יהיב לן מעפרא דרבינו הר"ן ז"ל ונמלי עיינין, ומי אנכי כי אסתור את דבריו או שאשיב עליהן, אבל לע"ד אין הנדון דומה לראיה, שאם אמרנו בלוקח טלית מצוייצת מן התגר שאם לא ימכור לישראל אין קונה זולתם, נאמר בחייט שאם לא יתפור לישראל יתפור לגוים, ואם לא יתפור לישראל בגדי צמר יתפור להם בגדי שש ומשי. אבל יש לי ראיה אחרת לדבריו, מההיא ארבא דמוריסא דאתא לנמל דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה אמר ליה רבא עד האידנא (מאי) [מאן] נטריה אמר ליה (זעירא) ועד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי בה חמרא קסטא דמוריסא בלומא קסטא דחמרא בתרי לומי, כדאיתא בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ד ע"ב], אלמא משמע דכל שאין לגוי תועלת בחלוף לא חיישינן. וכן ההיא דבפרק קמא דע"ז [י"א ע"ב] דהלכת לצור מימיך וראית לגוי וישראל ששפתו קדרה וכו', דמשמע דכל שאין לגוי תועלת בחילוף לא חיישינן לחלופי, וכן כתבו המפרשים ז"ל. אלא שאם בשר נבלה כחוש ובשר שחוטה [שמן] שאז ראוי לחוש שהרי יש לגוי תועלת, והכא בחלוף קנבוס בפשתן אין לגוי תועלת בו, שאף אם יחליפנו והמר ימירנו אין ישראל קונה אותו ממנו בתורת קנבוס לפי שאין אדם מכיר בין פשתן לקנבוס, כמו שאין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה כדאיתא בפרק ואלו טרפות [חולין ס"ד ע"א], ולא אהני ליה רמאה ברמאותיה. וקרובני לומר שיותר יש לחוש בישראל חשוד על הגזלה לענין הזה ולא בגוי, שאלו בישראל חשוד על הגזלה יכול הוא למכור הקנבוס לישראל בדמים יקרים יותר מדמי הפשתן מה שאין כן בגוי שאין קונה אותו ממנו, אלא אם נאמר שכיון שהישראל חשוד לתפור בחוט של פשתן שאין להאמינו לקנות ממנו חוט של קנבוס, דאפילו רשב"ג מודה בהא ואמר נאמן הוא על של אחרים ואינו נאמן על של עצמו. אבל כיון שהרשב"א ז"ל מפקפק בדבר אפילו בישראל שהוא חשוד, והר"ן ז"ל לא האמין האומן למעשה אלא להלכה, מי יכניס ראשו בין הרים גדולים לרוץ את גולגלתו, וכ"ש שהראב"ד ז"ל כתב בהשגותיו בפי"ב מהלכות מעשר [הי"ז] ובפי"א מהלכות עדות [ה"ח] שלא נפסקה הלכה כרשב"ג אלא בענין מומי בכור [ש]הוא משום קנסא, אבל בשאר כל האסורים הלכתא כר' מאיר דהא סתם לן תנא כותיה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וכ"ש שהרשב"א ז"ל אוסר בתשובה [ח"א סימן תשס"א] ואומר שאפילו במקומות שהפשתן שוה יותר מהקנבוס אין להאמין הגוי לפי שתופר בשעה מהפשתן מה שאינו תופר בשעה וחצי מהקנבוס. מ"מ אני אומר שאם נתן לגוי חוט של קנבוס והוא יוצא ובא עליו אין לחוש לו, משום דמירתת ואמר השתא אתי והא חזי לי, וכן כתבו המפרשים גבי ההיא דישראל וגוי ששפתו קדרה, וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן בע"ז בפרק (המוכר) [השוכר (ס"ט ע"א)] ומייתו לה בפ"ק דחולין [ג' ע"א] ובפ"ק דגטין [ו' ע"א] המניח נכרי בחנותו אעפ"י שנכנס ויצא מותר, ומוכח בחולין דאפילו לכתחלה שרי בין בשחיטה בין ביין נסך, והוא הדין נמי לשאר איסורין. כנלע"ד.
